אחד השמות שניתנו לחג הפסח הוא: חג החירות. משום שעם ישראל יצאו כקולקטיב ממצב של עם כבוש למצב חדש, מצב של חירות. חירות עפ"י מילון אבן שושן- "חופש דרור, מעמדו של אדם חופשי". לדעת הפילוסוף ג'ון לוק- הזכות לחירות היא אחת מהזכויות הטבעיות של האדם. הזכות לחירות כוללת: חופש המחשבה, האמונה, החינוך, התנועה, דיבור ועוד.
ברגע אחד של פאוזה בחיים, לפני שנתיים, קלטתי שבעצם אני כל הזמן רצה, רצים סביבי, רוצה, רוצים. וברוח הפסח אפשר לומר, שהבנתי שאני עבד.
אני לא מאמינה שיש מישהו שפסחה עליו ההרגשה, שהוא נמצא באיזה מרדף אינסופי שמזמן יצא משליטה, והחיים חולפים בטיסה מבלי שהוא מצליח להגיע להרגשת סיפוק שנמשכת יותר מרבע שעה. הרעב הזה, רעב להצלחה, מאיפה הוא בא?
אנחנו עבדים של עצמנו
אז חג הפסח מזכיר לנו: לא, אנחנו לא עבדים של האהבה, לא עבדים של נורמות, מוסר וערכים (שממילא חלפו מהעולם כבר לפני כמה שנים), לא עבדים של המדינה, ואפילו לא עבדים של הבוס בעבודה. אנחנו עבדים של עצמנו- לא ממש הפתעה, נכון?
אם נחשוף את פרצופו של המשעבד היחיד שנברא בכל מציאות חיינו העגומה, הרי זהו האגו שלנו. אותו מלך שמעביד אותנו בבניית ערי מסכנות חסרות תכלית, אותו פרעה, שנראה כמו דמות פנטסטית מההגדה, חי בתוכנו יום-יום, שעה שעה, ומשעבד אותנו ביד רמה.
בעצם, מה המטרה שלו? שנביא לו תחושה של הצלחה והנאה. הנאה והצלחה שמאיזו סיבה נבלעת ונעלמת מיד ברגע קבלתה.
מרגע הולדתנו אנו משועבדים לרצונות המתחלפים שלנו. מצד אחד הצורך להצליח וליהנות הוא חומר הבעירה שמניע אותנו להתפתח ולהתקדם, ומצד שני ברגע שסוף סוף השגנו את התענוג הנכסף, מחכה לו אותו אגו על הסף ו… בולע אותו! ואנו זוכים לשבריר קצרצר של תענוג מתוק, שאחריו ממלאת אותנו ריקנות שטעמה מר.
מעבדות לחירות
דקה לפני שכל כוחותינו כלים מהמרדף הנורא אחרי ההצלחות וההנאות, התעורר לו כוח חדש, נחוש ואיתן לשחרר אותי ואותך מהעבדות הארוכה, והכוח הזה הוא "משה" אשר אפשר לי להבין שהחירות האמיתית היא רק על ידי השתחררות מהאגו. למה הכוונה? ההבנה שאם אבנה בתוכי "מקום" חדש שבו אקבל ואפעל ממקום של ענווה במקום לנסות לשאוב את הכול מעצמי, כדרכו של האגו, אתחיל לקבל מנתינה לאחרים.
ההבנה כי חירות היא חופש ביטוי, יצירתיות ועשייה בלי לשרוף חזיות, בלי לדרוס מה שלא דומה לי.
חירות זו שמירה על זכויות האדם, זו הגנה מודעת על החיה, הצומח, האדמה- החיים כולם.
חירות דורשת אחריות רבה. חירות אמיתית יכולה לשגשג היכן שיש ערך לחיים, היכן שקיימת חמלה, במקום בו שוכנת האהבה. חירות היא כיבוד האמיתות המגוונות. חירות מאפשרת דינמיות ותנועה- היא אינה קיבעון בדפוס אחד שאינו משתנה.
חירות אישית, זו בחירה לחיות את החיים בדרך המיטבית, להיות באמת שלי, לאהוב שלא על מנת להיות מתוגמל, לקבל – בלי להגביל את עצמי ומתוך תחושה שמגיע לי.
רק אז הבנתי והרגשתי בראשונה בחיי- מהי המשמעות של להיות בת חורין.
"אנו פוגשים אנשים רבים המדברים על החירות, אך אין אנו רואים אלא מעטים שהקדישו חייהם כדי לנתק את הכבלים." גוסטב לה בון