אהבה עצמית

יום האהבה זהו יום שראוי לציון, לכן אנחנו חוגגים אותו אפילו פעמיים בשנה, אחד מוקדש לבינלאומי, ואחד אינטימי יותר, ששמור לציון העברי של היום החשוב.

תהיתם כמה המילה אהבה חוזרת על עצמה באין סוף הקשרים? הקשרים כל כך רבים, אהבה של הורים לילדים, ילדים להורים, אהבה טרגית, אהבה לא ממומשת, אהבה אמיתית, התאהבות, חיבה – דאגה לשונה ממני, רצון שיהיה טוב לאחר.

אנחנו מרבים לציין את הרגש העצום הזה, רגש שמונע מהרמוניה, אחווה, חוסר אגואיזם, אחדות, אך האם אנחנו באמת חווים אותו? בצורה האמיתית והנכונה שלו? האם אנחנו באמת נטולי אנוכיות? או שמה, אנחנו רק מדמיינים את הרגש הזה, שאמור להניע, להכיל, ולכלות את כול כולנו.

אנחנו חיים לרוב בתבניות, אמורים להרגיש אהבה מילדות, מההורים, אהבה בין חברים, אהבה לעצמנו (מה שדיי נאבד בדרך), אהבה אינטימית וזוגית, כזו שמרגישה כאילו אפשר לעשות הכול נגד בעולם.

ואם זה לא מסתדר? אם אנחנו לא מוצאים את האהבה המדוברת, את הרצון להרגיש שייכים למשהו גדול יותר מאיתנו, לרגש גדול כל כך?

לעיתים אנו נוטים לחשוב, שאנו נכשלים כאשר לא מצליחים להביא אהבה ליום יום, להרגיש את האהבה פורצת מתוכנו. לחיות בעולם שמלא לבבות ופרפרים, אנחנו אולי גם נרגיש קצת לא מוצלחים, כאילו נכשלנו במבחן. יום האהבה יגיע ואנחנו לבד, אין סביבנו מישהו שאוהב אותנו ואנחנו אותו בחזרה.

אבל מהי אהבה אם לא לאהוב את עצמנו? את עצמנו כולל כל הפרטים הקטנים שבתוכנו, כל המעלות וכל החסרונות.

איך זה קשור לפיתוח אישי?

קשה לחוש אהבה אמיתית כול עוד אנחנו מונעים ע״י האישיות שלנו, אישיות שמונעת ע״י תשוקה והתאהבות, ולאו דווקא מאהבה אמיתית ונכונה. אנחנו נוטים לבחון את הפגמים שלנו, לראות את החסר, להבליט את מה שלא רצוי, ובעיקר פשוט לא לאהוב את מה שאנחנו רואים במראה.

תמיד מנסים לשנות, לגוון, לחפש מה יעשה אותנו נגישים יותר, במקום להפיץ את האור הפנימי שבתוכנו, שמסתתר מאחורי אין סוף קליפות שצריך להסיר.

מתי בפעם האחרונה אהבנו את עצמנו בצורה כזו שליטפנו את הפגמים? העמדנו זרקור על הדברים החיוביים וגם על אלו שלא. מתי בפעם האחרונה חיפשנו בתוכנו מה עושה לנו טוב מבלי לקבל אישור מהסביבה, מתי קנינו לעצמנו פרח, הבטנו במראה ואמרנו שאנחנו אוהבים את עצמנו, בדיוק כפי שאנחנו?

מתי הרשנו לגוף שלנו שמאותת לנו להגיד לנו שהוא זקוק לאהבה, מתי התעוררנו בבוקר ואמרנו תודה, חייכנו, סלחנו ולא שפטנו?

הדרך הנכונה לפיתוח אישי הוא לקבל את עצמנו, לבחון את מה שמסתתר מתחת לפני השטח, לאהוב את עצמנו ואת כל מה שמעצב אותנו כבני אדם, זה כולל גם את הפגמים שאנחנו כה נואשים להסתיר, ברגע שנאהב את עצמנו באמת, לא נלקה את עצמנו, לא נביט על עצמנו כמשהו שדורש תיקון – כך נוכל לשדר לסביבה את אותה כנות שבה אנחנו משתמשים.

אחד הדברים שחשובים בנוגע לאהבה, הוא ההבנה שהרגש הזה יכול להניע כל דבר, לגרום לסיפוק עצמי, להתחלה, להמשכיות, הרגש הזה שטבוע בנו- אם רק נוכל לראות את עצמנו כאהבה. כאנשים שראויים לאהוב ולהיות נאהבים, כאנשים שיכולים לפעול בסלחנות ואהבה כלפי כלל האוכלוסייה, גם לאלו שאנחנו פחות מחבבים.

ככל שנפיץ יותר אהבה ככה נקבל יותר.

ביום האהבה הזה, הרשו לעצמכם להתבונן פנימה, ללטף, לבחון, ולאהוב כל דבר שיש בפנים, לקנות לעצמכם משהו קטן מבלי לחכות שמישהו יעשה זאת עבורכם, ותחייכו, כי כול יום אפשר למצוא משהו לאהוב. זה הדרך לריפוי פנימי וחיצוני, זה הדרך להתעורר ולהרגיש אהובים, ולפתח את שאר הדברים החיוביים שבנו.

דילוג לתוכן